הנושא השנתי תשפ"ה

חופה. החופה היא מבנה ארעי במרחב ובזמן. היא מתקיימת כאירוע לפחות באותה מידה שהיא מתקיימת כמבנה. בתוך הטיפולוגיה האדריכלית של ביתנים במרחב הפתוח, מיוחדת החופה כמרחב שחציו דומם וחציו חי, תלוי ומוחזק על ידי הנושאים אותו. במובן זה החופה חוגגת את חיבור המדיום והמסר, התוכן והצורה – התכנסות של נקודות מגע. קלישות החופה ניצבת כנגד המבנים המבוססים ונותנת מקום לחיבורים בלתי צפויים, לתקוות חדשות. ספק בגד, ספק חפץ, ספק מבנה – החופה מייצרת מרחב אינטימי. בו בזמן, היא מכוננת מרחב טקסי תחת כיפת השמים, הפתוח לארבע רוחות השמים. כפעולה ציבורית אידיאלית, החופה קוראת ומזמינה אליה את כל המציאות להשתתף ולהעיד. היא מקפלת לתוכה מרחבים וזמנים אחרים, היסטוריים ומיתיים.

חתונה אלגורית. לכבוד שנת ה-120 לייסוד בית הספר לאמנות "בצלאל" על ידי הקונגרס הציוני העולמי, ושנת ה-60 להקמת מוזיאון ישראל, פרס דורי משתף פועלה עם האגף לאמנות יהודית במוזיאון ישראל. בחרנו לשוב אל יצירה קאנונית מבית היוצר של בצלאל, שמוצגת באוסף המוזיאון; הטריפטיך "חתונה אלגורית" שיצר אפרים משה ליליין בשנת 1906. הציור, שנועד במקור להיות מתווה לשטיח, מציין את יום נישואיהם ה-25 של פרומה ודוד וולפסון, חברו הקרוב של הרצל, ויורשו בתפקיד נשיא הקונגרס הציוני. במרכז הטריפטיך מתוארת סצנה איקונית, חתונה יהודית, שבמרכזה עומד הזוג הנישא תחת החופה שמוחזקת על ידי שושבינים. החתונה האלגורית של ליליין מנכיחה את העבר והעתיד היהודיים בתוך הווה אוטופי. ברוח האר-נובו, מארג הדימויים של ליליין משכין תחת טלית חופת הכלולות שלום בין היהודי ובין תרבויות האזור, בין היישוב הישן והחדש, בין האדם והטבע, בין הרוחני והגופני.

יודאיקה. כחפץ דתי, החופה מזוהה יותר מכל עם שימושה העיקרי, המרחב בו נערכים טקסי נישואין. מלכתחילה, הייתה החופה חדר כלולות צנוע, סימן לבית החדש שנבנה, ועם הזמן הפכה במה להתרחשות ציבורית. כבעבר, החופה יכולה להופיע באחת, במפתיע, כאשר יריעת בד נישאת באוויר מארבע קצותיה. היא יכולה גם להתקיים גם כמבנה קבע, לובשת צורות שונות: סורג עץ פשוט עליו מטפסים צמחים, מסגרת עליה תלויים בדים ורקמות, מבנה אבן מפותח, רבועה או עגולה, עומדת לעצמה או מחוברת למבנה אחר, בגובה הקרקע או מוגבהת. בין העדות השונות יש שנהגו להקים את החופה תוך השתדלות שלא יחצוץ דבר בינה ובין השמים. באופן זה מזכירה החופה מבנה יהודי ארעי אחר, הסוכה. מנהג אחר, לכוון את פתח החופה ואת פני העומדים בה למזרח, מזכיר את מבני המשכן והמקדש שהיו פתוחים אף הם למזרח.

פביליון. המקבילה המתאימה ביותר לחופה היא הפביליון. מקור המילה הלטיני, Papilionem, שפירושו "פרפר", הפך ברבות השנים כינוי לאוהלים. שני המושגים, הפביליון והחופה, מציירים את המבנה כמעטפת שמרחפת מעל החלל הפנימי. מבנים רבים לאורך ההיסטוריה כונו בשם זה, אך מהמאה ה-17 ואילך השימוש במושג התייחד לתיאור מבנים ארעיים או משניים למבנה עיקרי, פתוחים למחצה, הממוקמים לרוב בנוף גנים. מחסות אלו מספקים רגעים של מנוחה בצל במרחב הפתוח, לפעמים מיועדים לשימוש מסוים, ולפעמים, בגלגולם כמבנה פולי (Folly), משמשים לנוי ולשיטוט.